החלטה בתיק בש"פ 7717/10

1.             לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים (כב' השופט י' נועם), שבגדרה התקבלה בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום הליך של ערעור שהגישה המדינה כנגד קולת העונש שהושת על העורר בבית משפט השלום בירושלים, וזאת מכוח סעיף 22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

           בתאריך 22.10.2010 (יום ו' בשבוע) קיימתי דיון בערר. עוד באותו יום הוריתי על שחרור העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, תוך שציינתי כי מפאת דוחק הזמן, אתן את נימוקיי להחלטה בנפרד, וכך אני עושה עתה.

           אפתח בהצגה תמציתית של הנתונים הרלבנטיים.

2.             בחודש יוני 2009 הוגש נגד העורר כתב אישום, שלאחר מספר תיקונים, ייחס לעורר ביצוע עבירות של תקיפת שוטר, תקיפה סתם ושבע עבירות של איומים (ככל הנראה על רקע של שכרות). יומיים לאחר הגשת כתב האישום שוחרר העורר לחלופת מעצר, תחילה בבית חברתו ולאחר מכן בבית אימו. לטענת המאשימה, העורר הפר את תנאי החלופה מספר פעמים, ולפי הנטען אף ביצע במהלך השהות בחלופת המעצר שתי עבירות נוספות של איומים, שהוספו לכתב האישום.

           בתאריך 12.5.2010, בעקבות בקשה לעיון חוזר שהוגשה על ידי המשיבה, בהפנותה להפרות שהפר העורר את התנאים המגבילים של חלופת המעצר - החליט בית המשפט השלום הנכבד בירושלים (כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן) לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

3.             בתאריך 11.10.2010, הורשע העורר, בבית המשפט השלום הנכבד בירושלים (כב' השופט י' ברקלי), על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון שגובש עימו, בכל סעיפי כתב האישום המתוקן שכלל: עבירה של תקיפת שוטר, שהוזעק לביתה של אימו לאחר שהעורר סירב להכניסה לבית והשתולל בו; שבע עבירות של איומים כלפי בני משפחתו של העורר, כלפי שוטר וכלפי רופאים, ועבירה של תקיפה סתם כלפי אחותו של העורר בעת ויכוח שפרץ בינו לבינה בבית אימו.

           עם מתן הכרעת הדין, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, גזר בית משפט השלום הנכבד על העורר עונש של חמישה חודשי מאסר בפועל, החופפים באופן מלא לימי מעצרו (כך מיצה למעשה העורר את ריצוי עונש המאסר בפועל בעת נתינתו), ושישה חודשי מאסר על תנאי.

           עם מתן גזר הדין הודיעה המשיבה כי בדעתה לערער על קולת העונש, ועל כן ביקשה מבית משפט השלום לעכב את שחרורו של המשיב מכח סעיף 22 לחוק המעצרים, ומבוקשה ניתן לה.

           המשיבה אכן הגישה ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. במקביל ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד לסיום הליך הערעור, וזאת מכח סעיף 22(ב) לחוק המעצרים.

4.             בתאריך 20.10.2010 נעתר בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים (כב' השופט י' נועם) לבקשת המדינה ופסק כי העורר ישאר במעצר עד למתן פסק דין בערעור, זאת, בהתבסס על שלושה נימוקים עיקריים: סיכוייו הגבוהים של הערעור להתקבל, מסוכנותו של העורר והעובדה כי הדיון בערעור נקבע לתאריך 28.10.2010.

           מכאן הערר שלפניי.

5.             בעררו טוען העורר, באמצעות בא כוחו, עו"ד מיכאל עירוני, כי בסמכות הקבועה בסעיף 22 לחוק המעצרים יש להשתמש רק במקרים חריגים, כאשר המקרה הנוכחי איננו נמנה עם חריגים אלה. עוד טוען העורר, כי הנימוקים שהובילו להחלטת בית המשפט קמא (מועד שמיעת הערעור, סיכוייו להתקבל והסכנה לביטחון הציבור הנשקפת מהעורר) - אינם רלבנטיים, לשיטתו, לעניין הפעלת הסמכות שבסעיף 22 לחוק המעצרים. למעשה, כך לתפיסת בא כוח העורר, מעצרו של העורר כעת, בנימוק שהוא מסוכן לציבור, מוביל למסקנה כי יש כביכול להאריך את עונשם של נידונים, אשר מוסיפים להוות סכנה לציבור, זאת על אף שכבר ריצו את מלוא עונשם. העורר טוען עוד כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא בחן כלל האם ניתן לשחררו לחלופת מעצר אותה הציע, וכך לצמצם את הפגיעה בחירותו.

6.             המשיבה, בהצדיקה את החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, טוענת מנגד כי מסוכנותו של העורר נובעת הן מאופי העבירות בהן הוא הורשע, והן מכך שכל העבירות שבכתב האישום בוצעו בתוך תקופת זמן קצרה. המשיבה טוענת עוד כי לעורר אין חלופת מעצר משמעותית, וכי הוא סירב עד כה לשתף פעולה עם שירות המבחן, מה שמקשה, בנסיבות העניין, על שקילתה של חלופה. למעלה מכך, העובדה שחלק מהעבירות בהן הורשע העורר נעשו בעת שהיה נתון בחלופת מעצר, כמו גם סירובו של העורר לקבל טיפול גמילה משתיית אלכוהול (שהיא הנסיבה העומדת, כנראה, בבסיס העבירות שביצע), מצביעים על כך שחלופת המעצר לא תפחית את הסכנה לציבור מהעורר במידה הנדרשת לצורך שחרורו. לעורר גם עבר פלילי, אשר לדידה של המשיבה, אף הוא מעיד על מסוכנותו הרבה לציבור.

7.             כאמור בסעיף 1 שלעיל, בתאריך 22.10.2010, קיימתי דיון בבקשה ומיד לאחריו קבעתי כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר בבית אמו במבשרת ציון ובמשמורתה, וזאת בתנאים של "מעצר בית מלא", ובכפוף להתקנת איזוק אלקטרוני, הפקדה במזומן של 5,000 ש"ח וכן ערבות של האם ושל אחד מאחיו של העורר, על סך של 15,000 ש"ח נוספים. כן הוצאתי צו האוסר על העורר לצאת מן הארץ ומורה לו להפקיד את דרכונו, ככל שיש לו כזה. עוד קבעתי כי בעת שאימו של העורר תידרש לצאת מהבית, ישמש השכן שלה כמשמורן חליפי. הוספתי וקבעתי כי במסגרת "מעצר הבית" תוכל לבקר את העורר חברתו לחיים, ביחד עם תינוקם המשותף, ואולם הדבר ייעשה בתיאום מראש עם המשמורן החליפי, אשר ישהה בבית במשך הביקור. המשמורן החליפי יחתום אף הוא על ערבות בסך 15,000 ש"ח להבטחת ביצוע מטלותיו כמשמורן חלופי.

           עתה אביא את הנימוקים שהובילוני להחלטה זו.

דיון והכרעה

8.             במקרה שלפנינו המשיבה מבקשת כי נאשם, שדינו נגזר למאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ולמאסר על תנאי, ושעם גזירת דינו סיים למעשה לרצות את עונש המאסר בפועל - ישוב וייעצר עד להכרעה בערעור על קולת גזר הדין.

           בבירורה של סוגיה זו שני שלבים:

           ראשית, יש לבחון את מקור סמכותו של בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם כזה, שסיים לרצות את עונשו, וממתין להכרעה בערעור.